החלטה בתיק בש"א 10622/07

הנתבעות מבקשות להורות על סילוק התביעה על הסף מפאת התיישנות.

בכתב התביעה עתרה התובעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית לקבל מהנתבעות את מלוא הכספים שהיו מופקדים ב"קרן להבטחת מיסים ביבוא לשם יצוא" (להלן: "הקרן"), והועברו לנתבעת מס' 1, למרות שהתובעת היתה זכאית לקבלם.

בכתב התביעה נטען, כי הקרן נוסדה בשנות השישים על מנת להסדיר ערבות בטוחה ליצואנים שחיובם במכס נדחה על פי הוראות הדין.  לטענת התובעת, כל הכספים שהופקדו בקרן הם כספי פרמיות שהפקידו היצואנים, מבלי שהנתבעת השקיעה בה כספים כלשהם. לטענתה, הקרן נוהלה על ידי הנתבעת מס' 2, שהיתה זכאית לקבל מהקרן דמי ניהול בשיעור של 3% מהפרמיות שנגבו מהיצואנים. הקרן חדלה לפעול במחצית השנייה של שנות התשעים, ועם הפסקת פעולתה נותרו בה כספים שבהתאם למוסכם, מגיעים לתובעת, אך באופן מפתיע, העלה אגף המכס דרישות שונות לגביהם. התובעת טענה, כי לאור סירובן המתמשך של הנתבעות למסור לה מסמכים ופרטים רלבנטיים, אין ברשותה מידע לגבי הסכומים המדוייקים להם היא זכאית, והיא עתרה לקבלת הנתונים המאוזכרים בסעיף 21 לכתב התביעה.

בנוסף, כאמור, התובעת עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא זכאית לקבלת יתרת הכספים שבקרן.

הנתבעות מפרטות בבקשתן את גירסתן העובדתית לאירועים נשוא התביעה, וטוענות כי התובעת זכאית ליתרות הכספים שיוותרו בקרן, רק לאחר שאגף המכס, כמוטב ראשי, הודיע כי כל חובות היבואנים כוסו, אלא שבפועל, בהתאם להודעת מנהל המכס מיום 19/1/99, לא עלה בידי המכס לגבות את חובות היבואנים, המסתכמים בסכום של כ-92,000,000 ש"ח. בהתאם לכך, ביקש מנהל המכס כי יתרת הכספים בקרן תועבר לידי המכס. 

בבקשה הנוכחית, טוענות הנתבעות, כי הקרן הפסיקה לפעול ביום 1/6/96, ולכן ככל שסברה התובעת  כי היא זכאית לקבלת יתרת הכספים שנותרה בקרן עם סיום פעילותה, הרי שהיה עליה להגיש את התביעה עוד באותו מועד, ובהתאם לכך, עילת התביעה התיישנה זה מכבר. בנוסף, לטענתן, עמדת התובעת לפיה אין יסוד להודעתו של המכס, בדבר חובות יבואנים המסתכמים ב- 92,300,000 ש"ח, מעידה על כך שעילת התביעה התגבשה, לכל המאוחר, בחודש ינואר 1999, שזהו המועד שבו נמסרה הודעה זו.

הנתבעות טוענות, כי למרות שלא היה לאגף המכס כל ספק בדבר יתרת החובה בקרן, ולבקשת התובעת, הועבר לנתבעת מס' 2 פירוט של התביעות ואמצעי הגבייה שננקטו על ידי אגף המכס, לצורך בדיקתה הטכנית, ומבלי לגרוע מהעובדה הפשוטה שלא נותרה בקרן יתרה כלשהי שניתנת להעברה לתובעת.

טענותיה העובדתיות של הנתבעות הינן בהחלט כבדות-משקל, ובהחלט ייתכן כי בסופו של יום יתברר כי הן פעלו כדין ועל פי התקנון המוסכם של הקרן (נספח א/1 לכתב התביעה).

עם זאת, מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל עד שמתגבשת עילת התביעה בכללותה, כלומר כל הנתונים העובדתיים הקונקרטיים שיש בהם כדי להצדיק את קבלת הסעד המבוקש.

התובעת אינה חולקת על כך שזכותה של הנתבעת מס' 1 קודמת לזכותה שלה, אך לטענתה, רק לאחר שתביעות הנתבעת מס' 1 הוגשו ואושרו על ידי הנתבעת מס' 2, מתגבשת עילת התביעה כנגד הנתבעת מס' 1. לטענתה, הנתבעת מס' 2 בדקה את התביעות ואישרה אותן רק בשנים 2000-2002, ולכן עילת התביעה לא התיישנה.

דומה כי בתקופה הרלוונטית לתביעה היה לתובעת יסוד סביר להניח, ואף למעלה מכך, כי לאחר בדיקותיה של הנתבעת מס' 2 תתייתר או תתגמש עמדתו של אגף המכס, באופן שיאפשר את העברת הכספים לרשותה, וזאת בהתאם לסעיף 14 לתקנון הקרן.

הנחה זו מתחזקת על רקע התכתובות השונות שנערכו בין התובעת לבין גורמים ממשלתיים שונים.

כך לדוגמא, במכתבו מיום 24/8/99 הודיע מר שי טלמון, החשב הכללי, כי כל תביעותיו של אגף המכס יועברו לנתבעת מס' 2 באופן פרטני, והיא "תנהג בטיפול בתביעות באותו אופן שבו נהגו במשך שנים" (נספח ג' לתגובה).

במכתבו מיום 26/8/99 של שר האוצר דאז, אברהם שוחט נאמר, בין היתר, כי עם העלאת הסתייגות התובעת הורה החשב הכללי לעכב את העברת כספי הקרן למכס עד לסיום בדיקה משפטית.

מכאן, כי בדיקותיה של הנתבעת מס' 2 היו מהותיות לבחינת זכאותה של התובעת ליתרת הכספים בקרן. זו היתה הנחת המוצא של התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, וגם אם בסופו של דבר יתברר כי הנחה זו היתה מוטעית, אין בכך בכדי להקדים את תחילת מירוץ ההתיישנות, לפני המועד שבו הסתיימות הבדיקות האמורות.

הבקשה נדחית. הוצאות ההליך תלקחנה בחשבון בפסק הדין.

ניתנה היום י"ט בטבת, תשס"ח (28 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.